ואולי הילד לא זקוק לטיפול??

ואולי הילד לא זקוק לטיפול??

כותבת שורות אלו היא מטפלת באומנות המטפלת גם בילדים, אבל מודה שלא כל פנייה אליה מסתיימת בקביעת מפגש לטיפול בילד. בעלי היקר מתלונן שאני לא פעם "מגרשת" אמהות בטלפון, גורמת להן לפקפק אם הילד שלהן צריך טיפול בכלל…

אסביר.

אמא ישראלית-יהודיה, (זו האוכלוסייה שלרוב פונה אלי) היא מיוחדת במינה, עם היתרונות והחסרונות שלה.

אנחנו לא נחשבות לאמהות השנה בכל הנוגע להשמת גבולות, (נראה לי שכל אמא גרמניה ושוויצרית עולה עלינו), אבל ביחס לעמים אחרים, ישראליות נחשבות לנשים די דעתניות. יש לנו יכולות די גבוהות להסתגל למצבי קיצון, לא מסתגרות בבתים אלא מפגישות את הילד שלנו עם גירויים שונים. ובכלל, הנורא מכל מבחינתנו זה אמא מזניחה, קרה, לא מעורבת. ברוב המקרים רובנו בעלות מסוגלות גבוהה במיוחד לאהוב את ילדינו.

אצלנו אמא חייבת להיות זהב.

זה בגנים, בדת, בתרבות, במורשת, בתפיסת העולם.

זיגמונד פרויד שלנו הנחיל לנו את כל רגשות האשמה ואנחנו בולעים אותם כמו גלולה מרה מבלי להניד עפעף. משתעבדים לילדים שלנו.

נרוץ עם הילד לחוג קפוארה, חוג יצירה בשילוב דינאמיקה קבוצתית, סדנת חימר לוויסות חושי במרחב, נפיק לו יום הולדת מכסף שאין לנו.

התעשייה סביב ילדים – צרכיהם, רצונותיהם, רצונותינו בשבילהם… מצליחה, כי הורים יוציאו על ילדיהם "בלי חשבון".

עם כל החסרונות שלנו, האמא הישראלית היא אמא די טובה לטעמי, ויחד עם זאת אנחנו שולחות-לוקחות את ילדינו לטיפול נפשי יותר מכל ילד בעולם!!

למה??

זה הולך ככה, (לא תמיד כמובן) – הטלפון מצלצל והאישה מעבר לקו שואלת אותי אם אפשר לקבוע, היא כבר שמעה עלי ובנוסף היא כבר מדווחת לי שהגננת אמרה שלילדה יש בעיות הסתגלות, או שהילדה מבטאת אי שקט, או שהבן מתקשה לשחק מבלי להרגיש חייב לנצח את חבריו, או שהילד תוקפן.

והיא כבר רוצה שנתאם מפגש לטיפול בילד כי הילד חייב טיפול.

ואני מנסה לעצור את האמא, ומבקשת תחילה להיפגש איתה ועם אבי הילד, (בודקת בזהירות שיש אבא והוא בתמונה).

ואולי עדיף הדרכת הורים אני אומרת\שואלת, או במקביל?

תחילה אני מנסה לבחון, האם הילד באמת חייב טיפול.

  • אולי עדיף שההורים יהיו המטפלים שלו בלעדיי?
  • אולי עדיף שההורים יהיו המטפלים שלו בלעדיי?
  • מה אני יכולה לעשות שהם לא יכולים??
  • מה שעה שבועית יכולה באמת לחולל??
  • מה יעשה הילד בשעה היעודה במקום טיפול? אולי עדיפה שעה נוספת עם האחים בבית במקום להגיע עד אלי? אולי הטיפול שלי יועיל לו, אבל יקשה על אחותו בת השנה, שתישאר שעות נוספות במעון?
  • מה מבין ילד כשהוריו מציעים לו שיקחו אותו לטיפול. כשהם מספרים לו שמישהי תטפל בו.
  • האם גם האב בדעה שהילד זקוק לטיפול או שהטיפול יגרום לעוד סכסוכים במשפחה? ואולי האב הוא שמבקש את הטיפול בילד בניגוד לדעתה של האם??

ראו שלוש דוגמאות שכיחות:

נטע ואורי בשנות השלושים לחייהם. שניהם אקדמאיים. נטע עובדת בחצי משרה. הם מגיעים לקליניקה שלי בשעות הבוקר המאוחרות. מאיה בתם בת 5, בגן. האמא מספרת שמאיה ילדה ביישנית וחמודה. יש לה שתי חברות מהבניין שהיא מדי פעם משחקת איתן, אבל יותר מכל, היא אוהבת בשעות אחר הצהריים להיות עם אמא ועם אחיה בן השנתיים בבית. כל נושא לידתה, האוכל, גמילה מחיתול, הרגלי שינה, בריאות כללית, מוטוריקה של מאיה – תקין ומעלה. נטע האמא מספרת שמאיה אינטליגנטית. היא ממציאה סיפורים ומספרת להם אותם, מציירת ומשחקת עם בובות, אבל היא לא יוזמת קשרים עם ילדים בגן והגננת אומרת שחבל שהיא כל כך מאופקת וממליצה שתלך לטיפול רגשי לפני שתעלה לכיתה א'. לגן מאיה דווקא הולכת בשמחה.

 

אני שואלת אותם על עצמם והם מעידים שטוב להם. לי הם נראים בהחלט מסופקים מהחיים. הם בקשרים הדוקים עם המשפחות של כל אחד מהם.

בזמן שנטע, האמא, מתארת את המצב, אבא אורי לא פוצה פה.

אני שואלת את אורי אם יש דבר מה שהיה רוצה להוסיף והוא אומר בשקט שלא.

אני שואלת האם מאיה דומה להם ושניהם מביטים לרגע אחד בשני ואורי אומר בשקט: "היא בול אני, רק בת." אני שואלת אותו, איך הוא התנהל בגן והוא עונה: "כמו מאיה." "וסבלת?" אני שואלת, והוא משיב שממש לא. "ולדעתך כדאי שמאיה תבוא לטיפול?" אני שואלת, והוא אומר, "אם את כבר שואלת אז לא נעים לי להגיד אבל כבר אמרתי לנטע, שלדעתי זה בזבוז זמן. ככה טוב לנו, אנחנו שקטים, ביישנים, אבל הכל בסדר."

ואני פונה לנטע ושואלת: "את חושבת שמאיה סובלת בגן?" והיא עונה לאחר הרהור: "אני חושבת שלא."

ואני משיבה שאצלי בחדר כפי שהם כבר רואים יש הרבה חומרי יצירה והחדר לא נראה כמו קליניקה, אלא כמו חדר סדנאות, וילדים במקרים רבים נהנים כאן. אבל, עדיין, יש לשאול, האם מאיה צריכה טיפול?

ונטע מגיבה שמדהים איך הפנימה את המלצת הגננת, ולרגע לא שאלה את עצמה אם הגננת צודקת, אלא מיד נלחצה ונבהלה וחשבה שלמאיה יש בעיה, וחייבים "לתת" אותה לטיפול של איש מקצוע.

ונטע אומרת\ממלמלת: "אולי מאיה מאושרת…"

אנחנו מסכמים שבשלב זה אנחנו לא "שולחים" את מאיה אליי לטיפול.

מאז לא שמעתי מהם ויש לי תחושה שמאיה בסדר, כי אם לא, היו "רצים" לטיפול.

והנה עוד דוגמא

יונתן בן הארבע לא מקשיב לאמא שלו, נעמי. הוא עסוק בלהרגיז, לעשות דווקא. אלף ואחד מאכלים הוא לא מוכן לאכול. הוא מציק לאחותו בת החמש. רק לה. בגן דווקא אין בעיות. פעם אחת הרביץ לילד, וזהו. בבית הוא קוטר.

שוב יושבים הורים בקליניקה שלי ואמא נעמי מעבירה לי את המידע בלי לנשום. אבא אוריאל אומר שאמא נעמי פשוט מוכנה שיהנדסו אותה. הוא אומר שכשהוא בבית אין את כל העניינים האלו. ונעמי מספרת שבשנה שעברה היא לקחה את יונתן למטפלת בתנועה כדי שיוציא את כל האגרסיות, את כל הלחצים. ואני שואלת על אילו לחצים מדובר? ואוריאל אומר, לנעמי קשה, לא ליונתן. ואני שואלת אם הטיפול שיונתן קבל עזר ואין לנעמי תשובה. ואוריאל משיב, כן עזר, עזר לנעמי כי היא כל הזמן חושבת שיונתן צריך "להוציא". ואני מתחקרת עוד על הילד והבית והדינאמיקה ומתרשמת שהאבא במידה זו או אחרת צודק. שאמא נעמי חרדה מעבר לנורמה והיא אולי זאת שתחילה שצריכה "להוציא". שגוננות היתר על יונתן והעברתו למטפלים זה לא בהכרח המסר שיחזק אותו או את הקשר שלו עם הוריו.

ואני מבקשת שבינתיים נמשיך להיפגש, אנחנו המבוגרים.

ומעולם לא פגשתי את יונתן, הוריו קבלו אצלי הדרכת הורים במשך חצי שנה, אחת לשבועיים. (אמא נעמי הגיעה גם כמה פעמים בנפרד).

זו הייתה משפחה נורמטיבית כשהיחסים בין כל בני המשפחה היו ככלל תקינים, פרט לכך שאמא נעמי הייתה צריכה להכיר בעובדה שהיא אמא טובה גם כשהיא מציבה גבולות לבנה האנרגטי.

ולמרות תיאורים אלו אסיים עם מה שכתבתי תחילה.

אני אכן מטפלת בילדים, אך הבירור, האם ומדוע יש לשלוח ילד לטיפול, חייב להיות בירור ראשוני ומקיף קודם כל.

בספרי: "לגעת בנפש", הוצאת פרדס, 2008 מתוארים ארבעה תיאורי טיפול בילדים:

עומר, ילד בן חמש. ההורים היו בהדרכה אצל פסיכולוגית אשר הפנתה אותם אלי. סיבת הסימפטום לטיפול: עצירות. היה בטיפול במהלך מספר חודשים, כשההורים נוכחו בחדר כצופים. עבדנו ביחד עם חימר ומים ועם חומרי יצירה נוספים.

יעל, נערה בת 14, סיבת הפנייה: דיכאון, הימנעות מיצירת קשר עם הסביבה, גם עם הסביבה הקרובה ואכילת מרכיבים מועטים מדי של אוכל. יעל הייתה בטיפול במשך 4 שנים ויצרה עבודות דקורטיביות בחימר. הטיפול הוכיח (הוכחות בשטח) שמצבה של יעל השתפר מאוד.

אלון, ילד שהגיע לטיפול בגיל 4 וסיים אותו בגיל עשר. ילד יצירתי במיוחד , חרד במיוחד, מעט שונה מהנורמה (מסיבות גנטיות), ילד שלא היה אחד מהחברה, מבודד. אלון צייר במהלך כל התקופה. הייתי עבורו אדם נוסף ומשמעותי היכול להכיל אותו, העוזר לו לגדול. מהתמודדות מול העולם אותו חווה כמאיים, העולם נחווה כעת באופן מיטיב יותר. אלון מאוד אהב להגיע לשעה השבועית שהיא "רק שלו". העובדה שהיה מוכשר במיוחד בציור, איפשרה לו לפתח שפה יצירתית זו בתוך קשר טיפולי.

מיקה, ילדה בת שבע, בכיתה א'. הייתה צריכה לעבד את החוויה של לידת אחים תאומים ולמצוא את מקומה כשנדרשה בעקבות לידתם להיות לפתע "בוגרת". מיקה הייתה בטיפול במשך מספר חודשים ועבדה בחומרי יצירה והמחיזה הצגות באמצעות היצירות שיצרנו ביחד. במקביל לטיפול, הגיעו ההורים להדרכת הורים, שהתבצעה מאילוצים טכניים בנפרד, עם כל אחד מהם לסירוגין.

נגישות