על הספר לגעת בנפש

חלק מדברים בהרצאה של ליאורה סוטו תולעת ספרים תל-אביב 2009

בחרתי להיות "מטפלת באמנות", אלא ששם התחום חוטא לתוכנו. לכן, בספר לקחתי לעצמי את החופש לכנות את התחום "טיפול באמצעות חומר וצבע". הטיפול נעשה באמצעות חומרים וצבעים ולא באמצעות עולם המושגים של האמנות.לפני כמעט 30 שנה למדתי אמנות בבצלאל. האמנות מייחסת לתוצר המוגמר חשיבות רבה הרבה יותר מאשר לתהליך היצירה. הצגת העבודות על ידינו הסטודנטים, וקבלת הביקורות ממורינו, מבקרי האמנות שלנו, עדיין חקוקה היטב בזיכרוני. האמן אינו מציג בגלריה תהליך, הוא מציג יצירה. כפי שטיפול בתנועה לא נקרא טיפול בריקוד, כך, טיפול בחומר וצבע אינו טיפול באמנות.

הטיפול נעשה באמצעות השפה הויזואלית תחושתית, היוצרת דיאלוג בין המטופל לחומרים וצבעים, בין המטופל למטפל, וכל זאת כדי לאפשר למטופל לקיים דיאלוג פנימי טוב יותר, כלומר "לדבר" את הדברים בשפה לא מילולית. הגדרות פסיכולוגיות ומרשמים מדויקים לשימוש בחומר וצבע על פי כמות ומועד מתוכננים מראש, מסייעים לכאורה למטפל לעבוד בצורה מובנית, אך בפועל, החיסרון בהצמדות להגדרות ומרשמים כאלה, עולה על היתרונות ובסופו של דבר השימוש בהם מונע לעתים קרובות העמקה מספקת ואף "מרדד" את התחום כולו. את אי הבהירות ואת אין ספור הוריאציות בתרפיה עם החומרים והצבעים ניסיתי להדגים באמצעות הטיפולים עצמם.

במהלך כתיבת ספרי תהיתי אם שם הספר הוא לגעת בנפש או לגעת ברגש, ומה ההבדל בין רגש לנפש ואולי יותר מכל מי מביניהם "עובר" טיפול? שאלות כאלו ואחרות נשארו פתוחות גם כשהספר הגיע לשלב הדפוס כל זאת מתוך ההבנה שאין אפשרות אמיתית-מדעית להסביר את המבנה האנושי ועל כן גם לא את הטיפול הנפשי.

ביון מתמצת הדברים בצורה נהדרת לטעמי, בפסקה שבחרתי לצטט גם בספרי: "בכל חדר יעוץ מצויים בהכרח שני אנשים מפוחדים מאוד, המטופל והאנליסט, שאם לא כן אתה תוהה, מדוע הם טורחים לגלות את שהכל יודעים". כלומר, בתהליך הטיפולי אנחנו המטפלים לא "יודעים". אנחנו משערים, אנחנו יוצרים תובנות, אנחנו מרגישים אבל אנחנו לא יודעים ברמה הצלולה כמו הידיעה שהיום יום רביעי.

במהלך השנים נתקלתי בספר של מטפלת בחומר וצבע, כלומר מטפלת באמנות, בשם Moon, אמריקאית, המתארת בספרה כיצד בבית החולים בו היא עובדת ישנו חדר בשם "הסטודיו" ובו היא ומטופלים, כל אחד לחוד, יוצרים את היצירות שלהם. כך שנוצר בינה לבין המטופלים דיאלוג, היא יוצרת והם לצידה יוצרים. בספרה ישנים גם צילומים של עבודות שלה ועבודות של המטופלים שלה. בתחילה, התרשמתי שהיא אגוצנטרית, אולי אפילו לא מקצועית, אחת שצריכה לתפוס מקום על חשבון מקום המטופל, אבל ככל שהמשכתי לקרוא את הספר הבנתי שכשהיא יוצרת יצירות בסטודיו היא יוצרת, מאפשרת למטופלים שלה חוויה של אינטימיות איתה. דווקא בגלל שהיא מביאה את עצמה באופן מאוד אותנטי דרך היצירות שלה, המטופלים יכולים גם הם לעבור תהליך = מסע. אני לא עובדת כמוה. ממש לא יוצרת יצירות במהלך פגישות עם מטופלים, אבל בהחלט עסוקה בלבחון איזה חלקים שלי עליי להביא לחדר כדי להיטיב עם מצבו של המטופל.

גם לינור שטיינהרט (הייתה נוכחת בהרצאה, מראשי החוג בסמינר) עזרה לי בנושא. שאלתי אותה לפני כמה שנים אם זה לגיטימי להציג עבודות פיסול שלי בסיום סדנת חומר עם סטודנטים כאן בסמינר ולינור השיבה בחיוב. ומעניין שלא מזמן נתקלתי בסטודנטית לשעבר, אשר לימדתי לפני 4 שנים, ומכל מה שלימדתי אותה וחוויות שעברה במהלך הסמסטר ציינה את עבודות הפיסול שלי שהצגתי לפניהם והוסיפה "היית מאוד נדיבה איתנו".

לכן , בספר, לעתים אני מתארת חוויות של מטופלים וחוויות שלי בהשפעתם. אני מתארת רגעי תסכול, שעמום, חשש, עם מטופלים. רגעי עצב, שמחה, את הגיל הכרונולוגי שלי לעומת מטופל מסוים, מה לבשתי, אופן סידור החדר ופרטים דומים.

מנקודת ראותי, שפר עליי מזלי בכך שבתחילת הכתיבה, לא הייתי מודעת לכך שאני כותבת ספר. אחת המטופלות מתה "לי" ועם מותה, או נכון יותר כבר בזמן גסיסתה, בימיה האחרונים, מצאתי את עצמי כותבת עליה. ויקטוריה (כך כיניתי אותה בספר) ואני נפגשנו במשך כמעט חמש שנים, כשמצבה הגופני מדרדר משנה לשנה. וכך בסוף ימיה, פתרתי את מצוקתי באמצעות הכתיבה, כאילו מסכמת אותה, אבל הפעם הכתיבה הייתה שונה מכל כתיבה שכתבתי עד אז על מטופלים. זו הייתה כתיבה "מהבטן", לא רשימת נקודות שרציתי להעלות מול מדריכה, לא סיכום פגישה, לא ניתוח אישיות, לא אבחון עצמי בהתייחס אליה, הבנתי שהפעם סיפרתי אותנו. במהלך הכתיבה הרגשתי ש"עליתי" על משהו, הבנתי שכעת אני יכולה לאמוד טוב יותר את המשמעות של מסע בין שניים, את המטפל ה"לא -יודע" אבל הנוכח, הנמצא עם.

אנחנו בעידן אולי הקשה ביותר, כבר לא בעידן המטפל המרוחק והמפרש על פי תיאוריות נוקשות. כיום, באופן מבוקר, מקצועי ומתלבט עלינו, בכל רגע ורגע, לבחון את המטופל ואת המתחולל בנפשנו. המסע אכן כולל "העברה" ו"העברה נגדית" (מושגים אלו ואחרים לא הכנסתי לספר מתוך אמונה שהם רק מתרחקים מתיאור המצב העדין, האינטימי, הספציפי, תלוי הרגע בין שניים) אבל, מעל הכל המסע הטיפולי מחייב אותנו המטפלים, להביא, בנוסף להבנות, מעצמנו אל החדר, באופן מכוון ומבוקר, כדי לעזור למטופל בתהליך. מסע טיפולי שהוא "חוויה בלתי- נפרדת לשני משתתפיה", כדבריה של עפרה אשל. עד כדי כך שרוצה אני להעיז ולאמר שעל המטפל לעבור חוויה משמעותית בכדי שהטיפול יצליח, כפי שמתבקש ממסע הדדי. זאת בדומה לקשר בין אם ובנה – האם חייבת לעבור חוויה משמעותית כאמא, כדי שהילד יתפתח כראוי. וכמו כל אם הטובה דיה, גם פגמים מוצהרים אצל המטפל הם בהחלט לגיטימיים. בתיאור טיפול נוסף, אני משתפת את הקורא בשעמום שאני מפתחת כמנגנון הגנה כדי לשרוד את הטיפול, באחר מתארת כיצד אני מסיקה מסקנות מוטעות לגבי טיפולים קודמים שעברה מטופלת. "מן המקרים שבהם אני טועה באבחנתי או בטיפול, אני לומדת יותר מאשר ממקרים שבהם הכול "הולך חלק". את שגיאותיי איני שוכחת לעולם. הן רודפות אותי ומגייסות בי את כל האנרגיות על מנת שלא אכשל בהן שוב." עמ' 55

אני פותחת את הספר במילה "בילדותי", ובכך מזמינה את הקורא, כמו את המטופל, לצאת עמי למסע בין שניים.

"בילדותי, בילה אבי שעות רבות בעבודה בגינה: הוא שתל, גזם, גרף, עקר, השקה – ואני, לעתים צפיתי בו ולעתים השתתפתי עמו במלאכה.

באחד הימים, כשהייתי בת שנתיים-שלוש, הבחנתי בציפור מוטלת על האדמה בגינה. בזריזות מצאתי פיסת אדמה שנראתה לי טובה, נקייה מעשבים וצמחים, יצרתי בכפות ידיי גומה, ובה "שתלתי" את הציפור כשמקורה באדמה וזנבה כלפי מעלה. הידקתי את האדמה סביב, לקחתי את המזלף והשקיתי אותה כדי "שתגדל מחדש".

כיום ברור לי שהציפור כבר הייתה מתה, אך במעשה ילדות בראשיתי זה משתקפים הרצון, התקווה והאמונה שלי באפשרות השבתם של דברים לחיים, ואולי יותר מכל הוא מעיד על המניעים העמוקים שמאחורי בחירתי לעסוק בטיפול באנשים ועל מהותו של טיפול זה – הדחף להחיות." עמ' 7.

ככלל, מוות ומנגד החיים, הם פרמטרים דרכם אנחנו כנראה בוחנים את עצמנו בעולם. כשכתבתי בפסקה הראשונה בספר על הציפור שמתה העורכת הלשונית בקשה לשנות – "שאינה עוד בחיים". כשכתבתי שהמטופלת מתה לי חברה שקראה את כתב היד הציעה נפטרה. מעטים הדברים העוסקים בנפש הברורים לנו. אני לא מבינה עד היום מה זה אני עליון ואיפה הוא נמצא אבל פה ושם, כמו כשמטופלת מתה אז הדברים ברורים לי יותר…

באמצעות תיאור טיפול אחד אני מבקשת להראות את כוחו של חימר לאפשר רגרסיה כשעומר ואני "מתפלשים" בחימר ובמים בקערה שבינינו, באחר את כוחו הקונסטרוקטיבי של חימר ליצירת קערה. את כוחה של יצירה במכחול כשזוג יושב אחד מול השניה כשרק חלון זכוכית מפריד ומחבר את היצירה שהם יוצרים על גביו. כלומר את הדיבור הלא מילולי שאינו זקוק להגדרות פסיכולוגיות ומאפשר אין ספור וריאציות וניואנסים שאין די מילים מדוברות היכולות לעשות זאת, וכל זאת כדי לקיים את הדיאלוג פנימי הנדרש לכל מטופל ומטופל.

ועוד לא כתבתי כאן על חמלה ולא על תיקווה, אבל אם יש אותן בי הן שובצו בין שורות הספר.

 

נגישות